<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ט</h1>
<h2>דף עג:</h2>
אסור לנעול מנעל וסנדל ואפילו ברגלו אחת, ומותר לצאת בסנדל של גמי וכיוצא בהן (לשון רמב"ם שביתת עשור פ"ג הל' ז' וע"ש), דקאמר התם (יומא ע"ח ב') אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדיקולי רבה כריך סודרא אכרעיה ונפיק, ובירושלמי דיומא (פ"ח ה"א) אמרינן יוצאין באנפליאות של בגד, וכן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב ב') תניא מטייל אדם בתוך ביתו באנפיליאות של בגד ובתוספתא (יומא פ"ד ה"א) אוסר.
אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג, ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה או שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש (רמב"ם שביתת עשור פ"ג הל' ט'), והא דגרסינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"א) הדא דאת אמרת בסיכה שהיא של תענוג אבל שאינה של תענוג מותר, שמא אינו מתיר אלא כגון לחולה ולחטטין.
יום הכפורים אסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד, אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים (ע"פ רמב"ם שביתת עשור פ"ג הל' א' ע"ש), אפילו מלך וכלה לדברי רבנן דרבי אליעזר (יומא ע"ג ב'), ותניא (שם ע"ז ב') אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, ורבי' יעקב (שם תד"ה משום) אומר שבבקר יכול אדם לרחוץ כדרכו שאין לך מלוכלכות בטיט ובצואה יותר מידים בבקר דאמר התם שרוח רעה שורה עליהן ונקראת בת מלך וסכנה הוא ליגע בעיניו או בחוטמיו ולא לפיו קודם נטילה (שבת ק"ח ב'), והא דתנא דבי מנשה בפרק כל הבשר (חולין ק"ז ב' וביומא שם) אשה מדיחה ידה אחת במים ונותנת פת לבנה קטן מפני רוח רעה השורה על הידים ששמה שיבתא התם מיירי אפילו אחר נטילת שחרית שרגילה לשרות על הידים בעת שרוצין להאכיל התינוקות ואותה רוח רעה אינה מצויה בינינו ואין אנו נזהרים ממנה כדרך שאין אנו נזהרים מגילוי מפני שאין נחשים מצויים ביננו וממים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו. תניא בירושלמי דפרק קמא דתענית (ה"ו) ובפרק בתרא דיומא (ה"א) הורה רבי אחאי בבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר לרחצם במים, ובתוספתא דיומא (פ"ד ה"ו) תניא וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו, ואין שם מחלוקת בדבר. ותניא (יומא ע"ח א') אסור לישב על גבי טיט המטפחת ביום הכפורים, ומסקינן דמיירי בטיט שהוא לח ביותר שיש בו טופח כדי להטפיח פי' שאם יניח ידו עליו ותעלה בה ליחלוחית שאם הדביק אותה לידו אחרת תדבק בה ליחלוחית אסור לישב עליה (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'). לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בו שהמים נוזלין מדופנו, ואפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו המים על בשרו, ומותר להצטנן בפירות (רמב"ם שם), ר' יהושע בן לוי (שם ע"ח א') בכל ערב י"ה היו מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש כלים נגובים שסוחט כל המטפחת עד שלא נשאר בה טופח על מנת להטפיח, כתב מו' רבי' יהודה (תו"י שם ע"ז ב' ד"ה משום) שאין ענין זה דשריית מפה מדבר אלא לקרר עצמו ולהעבירה על גבי עיניו שהרי פירש רבי' שמואל ור"י ב"ר אשר שאם היסך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת א-להיך ישראל, וכן נראה למו' דה"ה דשייך הכון אף בקטנים אפי' לא שיפשף [כלומר לא נגע].
<h2>דף עד:</h2>
כל האוכל ושותה בי"ה ביטל מצות עשה המפורשת בספר מצות עשה (ל"ב), ועובר על לא תעשה שנאמר (ויקרא כ"ג כ"ט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, ומאחר שענש הכתוב כרת למי שלא התענה למדנו שמוזהרים בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל ושותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה (ע"פ לשון רמב"ם הל' שביתת עשור פ"א הל' ד'). וכבר ביארנו בספר מצות עשה (ל"ב) שיום הכפורים אסור גם ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. גם בארנו שם שתוספת יום הכפורים מן התורה בכניסתו וביציאתו. אמרינן בביצה בפרק המביא (ל' א'), הני נשי דידן דאכלי ושתו עד אורתא, ולא מחינן בידיהון הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף עז:</h2>
תניא שומרי פירות בשדות וההולך להקביל פני רבו או [פני] מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואין חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כדרך שעושין בחול, ומי שעבר במים לדבר מצוה מותר לו לחזור במים שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה (ע"פ רמב"ם שביתת עשור פ"ג הל' ו' ע"ש). תניא (ביצה י"ח ב') כל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה, ובתשעה באב אין כך הלכה כאשר בארנו בהלכות נדה (ל"ת קי"א דף ל"ט ב' בד"ו [הו' בנדה ס"ח א']).
<h2>דף עח:</h2>
התינוקות אף על פי שהן מותרים באכילה ושתייה וברחיצה וסיכה מונעין אותם ממנעל וסנדל (רמב"ם שביתת עשור פ"ג ה"ז), וכן כתב מו' שמותר [לומר] לגוי לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק חולה אצל חמין, וחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, ואמרינן נמי בפרק יום הכפורים (יומא ע"ח ב') כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזור ביה רבנן והיינו רחיצה וסיכה דאמר ר' חנינא (חולין כ"ד ב') חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי בזקנותי. ופסק רבינו יעקב שמותר ליתן כוס של ברכת מילה לתינוק בי"ה ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה דבר קבוע ולא דמי להא דאמר בפרק בכל מערבין (עירובין מ' ב' ע"ש ובתד"ה דלמא) דאין מברכין זמן על הכוס בי"ה, דהיכי ליעביד ליתביה לינוקא [דלמא] אתי למסרך, לשתות גם כן כשיהא גדול, דהתם ודאי כיון שיהא המנהג בכל שנה ליתן לתינוק לשתות בי"ה אתי למיסרך לשתות אפילו כשיהיה גדול.
<h2>דף עט.</h2>
מסקינן בפרק יום הכפורים שהאוכל מאכלים הראויין לאדם ככותבת גסה כמוה וכגרעינתה ביום הכפורים הרי זה חייב כרת, וגרסינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"ב) הדא אמרה צריך למעך חללה שאין משערים אלא בה ובגרעינתה (סוף תד"ה כותבת), ושיעור זה פחות מכביצה (ע"ט ב'). תניא (שם) ר' אומר כל [ה]שיעורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורו דכתיב (ויקרא י"א ל"ד) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת, כמו כן יום הכפורים ששינה הכתוב במשמעו שנאמר (ויקרא ט"ז כ"ט) תענו את נפשותיכם ולא כתיב לא תאכלו ושינו חכמים בשיעורו בככותבת. וכי קאמר חייב כרת הני מילי אגופיה דיומא אבל אתוספת יום הכפורים לא מיחייב דכתיב (ויקרא כ"ג כ"ט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על התוספת והוא הדין שאין ענוש כרת אם עשה מלאכה בתוספת (פ"א א') (ע"פ בה"ג דף ל"א א') ותניא בתורת כהנים (פרשת אמור פי"ד הל' ח'—ט') ומביאה שם, יכול לא תהא התוספת בעונש אבל תהא בכלל אזהרת לאו תלמוד לומר (ויקרא כ"ג כ"ח) (ו)כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עצומו של יום הוא מוזהר בלאו ולא על התוספת ומה במלאכה לא הזהיר אלא במקום שענש אף בעינוי לא הזהיר בלאו אלא במקום שענש, משם אתה למד שאין בתוספת רק עשה.
<h2>דף פ.</h2>
כל האוכלין מצטרפין לשיעור כותבת, וכן השותה משקה הראוי לשתיית אדם כמלא לוגמא של שותה כל אחד ואחד לפי לוגמיו חייב, ואמרינן התם, וכמה מלא לוגמיו כדי שיסלקנה לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית, וכל המשקין מצטרפין לשיעור אחד (רמב"ם שביתת עשור פ"ב הל' א'). עוד מרבינן שם (ע"ד ב') מנפשותיכם, אחד האוכל (דברים) [אוכלים] המותרין או שאכל אוכלין האסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבילות או (ו)טריפות או דם הואיל ואכל אוכלין הראויין לאדם הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכפורים (שם הל' ב'). תניא שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, ובחצי שיעור נחלקו (ע"ד א') רבי יוחנן אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי, ריש לקיש אמר מותר, [שיעור] אכילה בעינן וליכא, והלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש, ורב אשי נמי דהוא בתראה סבר כרבי יוחנן בפרק גיד הנשה (חולין צ"ח א'), לפיכך, האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות (לשון רמב"ם שם הל' ג').
<h2>דף פא:</h2>
אמר רבא כס זנגביל יבישא ופילפלין וכיוצא בהן ביום הכפורים פטור מכרת, פירוש כס, הכוסס.
<h2>דף פב.</h2>
פסק בהלכות גדולות (דף ל"א ג' ע"ש) דהלכה כר' יוחנן דאמר (יומא פ"ב א') בן עשר בן אחד עשר אין מענין אותו אבל מחנכין אותו לשעות, כיצד היה רגיל לאכול בשתים מאכילו בשלש היה רגיל בשלש מאכילו בארבע, ובן שלש עשרה בתינוק ובת שתים עשרה בתינוקת משלים מן התורה, וכן גרסינן בפרק נערה (כתובות נ' א' ותד"ה ובת) אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליסר שנין לתעניתא מעת לעת ובתינוקת מבת תריסר, משמע דסבירא ליה כרבי יוחנן, ולשון התוספתא (יומא פ"ד ה"ב) משמע נמי כר' יוחנן דתניא התינוקות מחנכים אותם סמוך לפרקן לפני שנה ולפני שתים, ורב אלפס ורבינו משה (שביתת עשור פ"ב הל' י') פיר(ו)ש דהלכה כרב נחמן דאמר בן תשע ובן עשר מחנכין אותו, בן אחת עשרה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
והיכא דאיכא חולה דאי לא אכיל מסתכין שרי למיכל ביומא דכיפורי, ותניא עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו, אם נתיישבה דעתה [ברוטב] מוטב, ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (ע"פ בה"ג דף ל"א ג' ע"ש), ומסקינן התם שמאכילין אותה פחות פחות מכשיעור עד שיהא לה די, ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו, מיד מה שימצאו (ע"פ רמב"ם שביתת עשור פ"ב הל' ט'), אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו (יומא פ"ג א'). אמרי דבי רבי ינאי (יומא פ"ג א') חולה אומר שצריך ורופא אומר אין צריך שומעין לחולה, חולה אומר אין צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא, רופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך אין דבריו של אחד במקום שנים, וכן שנים במקום שלשה, וכן שלשה במקום ארבעה, רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מחללינן עליה שבתא ומוכלינן ליה מפני שספק נפשות להקל (ע"פ בה"ג שם).
<h2>דף פז:</h2>
נהגו העם לתקוע קשר"ק במוצאי י"ה, ואין זה זכר ליובל שאם כן לא היו עושין כך בכל שנה אלא בזמן היובל, ועוד בי"ה עצמו היה דינו וחכמה היא ואינה מלאכה (ר"ה כ"ט ב'), אלא יש לומר שנתקן משום דאמרינן במדרש (קהלת פרשה ט') במוצאי יום הכפורים בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך, וכן יסד הפייט אחר גמר מיצוי אכול דצוי ורצוי, ומפני שאין יום טוב זה מפורסם עשו בו תקנה לפרסמו ולכך תוקעין קשר"ק כדאמר (שבת ל"ה ב') תוקע ומריע ותוקע, ואין צריך להמתין עד אחר הבדלה בחונן הדעת מפני שהיא חכמה ואינה מלאכה, ואפילו בשבת
אין איסור לתקוע אלא גזירה שמא יוציא השופר מרשות לרשות ללמוד סדר התקיעות, ואין כאן לחוש בתקיעה מועטת כזו. וקבלתי ממורי רבינו יהודה בר רבי יצחק, אחר שהשלים תפילת נעילה אומר קדיש ואחר כך [אומר] ז' פעמים ה' הוא הא-להים, לפי שהשכינה עולה למעלה משבעה רקיעים, ואחר כך שמע ישראל פעם אחת ומיד תוקעין משום דכתיב (תהלים מ"ז ו') עלה א-להים בתרועה ה' בקול שופר.
ר' יצחק הלוי וגדולים אחרים היו נוהגין להתענות ממחרת י"ה מההיא דרבא [ר"ה כ"א ע"א] הוה יתיב תרי יומי בתעניתא ואישתכח כוותיה, ואותם הנוהגים כן אין להם לאכול במוצאי י"ה כלל עד לילה אחרת ולשמור עצמם למחרת מכל מלאכה.
